העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון א׳

1 וכד מצבית לי'. פי' וכשמכינו ומעמידו על התיקון הראוי. ומזה הלשון אי' בר"ה ד' י"ז צבית לי' זוודתא. ובחולין ד' ס' בעינא דמצבית לי' נהמא. וכן פי' הגאון רד"ל ז"ל על הגליון. והנה נתן רבינו שני טעמים על הא דברכי' קוב"ה לשבתא. ועביד הילולא בהאי יומא חדא דמצבית לעולמו שהי' בו מתוקן כ"צ. ושנית שגמר בי' עבודתו ונח ממלאכתו כ"י. וליתר ביאור ראיתי להאיר דברי מעין פתיחא במילי דאגדתא. והנה כתובים המפוזרים במצות שבת משונים בטעם ובלשון. דבפרשה ראשונה כתיב ג' פסוקים הקדמה וטעם על מצות שבת. ויכלו. ויכל. וישבות. ומש"ה ויברך ואח"כ חזר הכתוב ופירש הטעם כי בו שבת וגו'. ואמאי לא חזר ופי' אינך תרי טעמי. ובפרשה זכור כתיב טעם על השבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן וגו'. ובפרש' תשא כתיב אותו הטעם בשינוי לשון כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ולא נזכר הים ואת כל אשר בם. ובפרשה שמור כתיב טעם אחר כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. וכבר עמדו הראשונים ז"ל על עיקר טעם זה עיין רמב"ן וטור א"ח סי' רע"א. ועדיין יש להבין שייכות זה הטעם ביחוד לפ' שמור. וגם ענין שמור יש להבינו. אם הפי' ל"ת כמו בכ"מ השמר פן ואל שהוא ל"ת כדאיתא עירובין ד' צ"ו ובכ"מ. קשה הא מפורש בו כמה ל"ת ותו לפי מה שכתב רבינו סי' קס"ו ומאן דלית לי' חמרא מקדש אריפתא ונפיק ידי חובתו דכתיב לקדשו אלמא דמפרש לקדשו במאכל ובמשתה ובשעת מאכל זכרהו היינו קידוש היום. וא"כ היאך יתפרש גבי שמור האי לקדשו ע"ז הכוונה. וגם הא דכתיב שם כאשר צוך ה' אלהיך. וכבר דרשו בו שבת פ"ז ב' שניתן שבת במרה. מכ"מ לפי הפשט יש להבין עוד מה שפי' כאשר צוך במ"א גבי אזהרה דשמור. והענין דקוב"ה ברך את השבת בעונג ובכמה ענינים הנכללים בפי' כמבואר בב"ר פ' י"א והיינו כעין הילולא שכ' רבינו. ועוד קדשו הקב"ה באיסור מלאכה ויתרון רווח כמו הקדש שאסור להנות ולעשות בו איזה יתרון למלאכה של עצמו. והנה על הברכה יש ג' טעמים. א' ויכלו ות"א ואשתכללו היינו כדאיתא בשמות רבה פ' כ"ט עטרת כל מה שעשית שנאמר ויכלו השמים והארץ וכ"צ וזהו ואשתכללו שהי' העולם אז נאה ומהודר בכל היותר אפשרי. והרי הרואה בנין נאה ומהודר ולבו שמח עליו עושה אותו יום יום טובה וברכה לאותו בנין שיהיה קיים ונצחי ואע"ג שאין זה ביתו. והרי אמרו בברכות ד' מ"ג ונ"ח הרואה אילנות טובות ובריות נאות צריך לברך. וזה טעם שבירך הקב"ה יום השבת ועשה אותו יום טובה. ב' ויכל וגו' שנגמר בנין העולם. והרי הבונה ביתו וגומרו עביד הלולא דבתי ואע"ג שאינו מהודר כ"כ מכ"מ כל בע"ה שמח ונהנה משלו ככה הקב"ה שמח במעשיו שנגמר. ג' וישבות וגו' היינו דנח מעבודתו שכ' רבינו וראוי לברכה אפי' לא הי' נגמר העולם עדיין וכ"ז טעם על הברכה. אבל על הקידוש לא שייך שני טעמים הראשונים אלא טעם השלישי כי בו שבת וגו'. ואמר לן רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי בי' אנא נמצא פי' הפרשה ויכלו ויכל וישבות מש"ה ויברך וגו' ויקדש אותו כי בו שבת וגו'. רצוני על הקידוש פי' טעם שלישי לבדו. והנה בפרשה זכור נצטווינו על הברכה והקידוש זהו זכור בעונג. לא תעשה וגו' היינו קידוש ופי' כל הטעמים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח וגו' ע"כ ברך וגו' ויקדשהו משא"כ בפרשה תשא דלא כתיב שם אלא מצות שמירה ממלאכה שישבתו ממלאכת המשכן לא שייך אלא טעם השביתה מש"ה לא נזכר שנגמר כל מעשה בראשית אלא שביום השביעי שבת וינפש. ואין לנו לדעת אי נגמר אי לא. ובפרשה שמור הוסיף מצוה זו שנשתדל מע"ש שיהי' השבת שמור ממלאכה היינו שיהי' הכל מתוקן מע"ש ולא נצטרך לחלל ולהכין בש"ק עניני מאכל ומשתה. ואע"ג דאי' בברכות ד' כ' מאן דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה והני נשי כו' אלמא שהוא ל"ת שהנשים מצוות בו. התם מדנאמרו בד"א נדרש כדאיתא בשבועות ד' כ' ומשום שאין מקרא יוצא מ"פ. ותו דגם לפי הפשט ע"כ הנשים מצוות בו להשמר בע"ש כדי שלא יצטרכו לעבור על ל"ת בשבת כיון שהם מוזהרים על ל"ת וזהו שמור את יום השבת לקדשו במאכל ובמשתה שיהי' הכל מוכן מע"ש. וע"ז כתב כאשר צוך ה' אלהיך היינו באלוש שהזהיר משה את אשר תאפו אפו וגו' ועיין מש"כ סי' קס"ט בס"ד דהא דאיתא ריש פ' שני דקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו לא שייך אלא או בגוף המצוה או בהכנה שמפורש בתורה דוקא ואם שאינו עיקר המצוה כמו עשיית סוכה ותפילין וציצית והכנה דרבה על ש"ק וע"ש. וע"ז המצוה דהכנה פי' טעם חדש שלא יכבד לעשות ולהכין בעצמו. וזכרת כי עבד היית וגו' ע"כ צוך לעשות את יום השבת היינו שיעשה מע"ש כל הנצרך ליום השבת ושלא למעט מחמת איסור מלאכה עונג שבת:

2 חילול בתי דכתיב ויכל. ובתנחומא אי' כליל בתי דכתיב ויכל וגו' והיינו הך ובגמר' ברכות ד' ל"א א' איתא הלולא לבריה ובב"מ ד' ק"א אית' וכללי' לברי' וענין א' הוא שמחת בנו והביא הפ' ויכל וגו' לראי' שביום השבת נגמר הבנין כמשמעו ורד"ל בש"ר שם פי' בא"א בתנחומ' ולא נראה:

3 דכתיב זכור כו'. אסיפא דפרשה קסמיך וינח ביום השביעי ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו והכי מבואר בתנחומא:

4 ויקורי' בלבושא וכסויא מעליא. לבוש הוא בגד התחתון המתלבש על חלקי הגוף ומש"ה כנו חז"ל קליפת אוכלין לבוש כדתנן בעוקצין פ"א השדרה של שיבולת והלבוש שלה. ובשבת ד' ע"ז א' לבושא לא בושא כלומר כלפי שהערום הוא בבושה גדולה כדאי' בב"ק ד' פ"ו וערום בר בושת הוא בתמי' והלבוש מסיר בושתו ואע"ג שפרש"י שבת שם לבושא חלוק עליון ולא בושא שמכסה כל החלוקים התחתונים הקרועים מכ"מ גם הלבוש הוא בכלל בגדים התחתונים ומדובק לגוף אלא שהוא כולל כל חלקי הגוף יחד ולא כשאר בגדים התחתונים שכ"א אינו אלא על איזה חלק הגוף וכסויא הוא גלימא דאי' בשבת שם שנעשין בו כגולם בלי חלקי הגוף והוא דקרי הש"ס גלימא דרבנן שהוא מיוחד רק לכבוד. או לצניעות כמו סדין לכסות הפנים כדרך הנשים כשהולכות במקום רבים ובלשון הכתוב נקרא שמלה כמו שמלה לך קצין תהי' לנו וכן ופרשו השמלה והסירה את שמלת שבי' ומבואר יפה בס"ד בבאור הספרי ר"פ תצא ומש"ה ת"א וכבסו שמלותם ויחוורו לבושיהון היינו כבוס וגהוץ העשוי לנקיות ולא תרגם ויצטבעו כמו בכ"מ דכתיב וכבס בגדיו וטהר שפירושו טבילה. אבל הכא תרגם כקושית הגמ' ביבמות ד' מ"ו ב' ודילמא נקיות בעלמא והיינו שהכי פשטא דקרא דכתיב וכבסו שמלותם ולא כתיב בגדיהם ואי טבילה משום טהרה אף בגד התחתון צריך טבילה אלא נקיות משום כבוד התורה בשמלות לבנות ונאות ונקיות מטנוף. וכן כאן למד רבינו מתרי קראי לשנות בש"ק שני מיני בגדים אלו וכבדתו שלא יהא מלבושך כו' היינו לבוש התחתון. והביא עוד הא דירו' פאה פ"ח ומדרש רות אר"ח צריך שיהא לו שני עטיפין א' לשבת וא' לחול מ"ט ורחצת וסכת ושמת שמלותיך וכי ערומה היתה אלא אלו בגדי שבתא פי' דלפי הפשט האי שמלה הוא לצניעות כהולך לחוץ ומש"ה מקשה וכי ערומה היתה כו' דצניעות יתרה לא צריכה בלילה ובאותו מהלך. אלא אלו בגדי כבוד שהולכת אף בבית בם. ועטיפות הוא מלבוש העליון שמעטף הגוף. ולמד מדכתיב ושמת שמלותיך וכמש"כ דשמלה הוא לבוש העשוי' אך לכבוד. ומש"ה הביא רבינו מימרא דירו' ולא דתלמודין שבת ד' קי"ג ב' דיליף ג"כ מדכתיב ושמת שמלותיך אר"א אלו בגדי שבת. אבל התם אינו מבואר כ"כ דבעינן עטיפה ג"כ מיוחדת לשבת:

5 דר"י קרא למאני דהוה לביש בשבתא כו'. פי' כלל מאניא הוא לבושים התחתונים ג"כ וכלשון הגמרא שלא יהא מלבושך ש"ש כו' ולבגדים התחתונים לא שייך לקרות מכבדותי שאינם אלא להסיר הבושה ולא לכבוד. אבל למאני' דהוי לבוש בשבתא הוי קרי ר"י מכבדותי' באשר שהיו נאים ומיוחדים לכבוד עד שיהא מעלים גם כבוד ללובשיהם. והיינו דאי' שם דקי"ג ותחת כבודו יקד וגו' אר"י ותחת כבודו ולא כבודו ממש. ר"י לטעמי' דהוי קרי למאני' מכבדותי'. ור"א א' תחת כבודו ממש. ופרש"י דלא ס"ל כר"י וענין מחלקותם דר"י קרי אף לבגד התחתון מכבדותי שהרי לא היו בעלי מלחמה הולכים מעוטפים בלבוש עליון שאין זה דרך מלחמה אלא הלכו בלבוש נאה לבושי מלכות וכדומה ור"י קרי להו ג"כ מכבדותי ור"א ס"ל דלא מיקרי מכבדותי אלא בגד עליון העשוי עיקרו לכבוד כמו שמלה ומפרש וכבדתו ג"כ על מלבוש עליון. עוד למדנו ממש"כ רבינו דהוי לביש בשבתא מכבדותי דמשמע משום שהי' לכבוד עצמו של ר"י קרי להו הכי והרי אינן אלא נכבוד שבת אע"כ דהוי לבוש ג"כ בחול כדבעי להתכבד ולמדנו שלא דמי לבושי שבת כמאכל המיוחד לשבת דאי' בירו' מעשרות פרק ד' דכלכלה המיוחד לשבת מקפידין עלה שלא תאכל בחול ולא תהא מזדבנא. אבל לא דמי בגדים לאוכלין דאוכלין שיאכלו ימנע מכבוד שבת משא"כ בגדים מש"ה שרי תדע שהרי שמאי הזקן הי' אוכל בחול בהמה שיחדה לשבת כדאי' ביצה ד' ט"ז והיינו משום שכבר מצא אחרת נאה ממנה לכ"ש. וה"נ בגדים שאם ילבשם בחול מכ"מ יהיו לכ"ש ג"כ ושרי. וכיוב"ז כ' הר"ן פ' במה מדליקין לענין הפרש בין נר חנוכה לעצי סוכה שמותר אחר החג ע"ש:

6 תניא אמר רבי חנן צריך כו' כצ"ל וכ"ה בפסיקתא רבתי פכ"ג והוא תנא דברייתא בסנהדרין דף ו' ובירו' א"ר חנינא:

7 אמר רב הונא לא ישכור כו'. רבו המגיהים כאן. ולי נראה דאפשר לומר שהוא רב הונא איזה גאון שקדמו לרבינו. וכבר נמצא בבה"ג ה' ברכות פ"ו מר רב הונא אלוף. ואפי' בגמ' יומא ד' נ"ג ב' א' רב מרדכי א' ואינו מן הגמרא אלא גאון שמו כך. והביאו הרי"ף פ' אין עומדין. ועי' תשו' רשב"א סי' תל"ו ואח"כ הוגה בגמרא באין מבין. ומכש"כ די"ל שהוא הוספת גאון בספרו ש"ר או רבינו כ' בשמו. ועיקר החידוש בזה לפרש מהו הדרשה דבסמוך ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. וכבר פליגי בזה רש"י ותו' דרש"י כ' דמקח וממכר וחשבונות נ"ל מודבר דבר שלא יהא דיבורך ש"ש כדיבורך של חול. והתו' כתבו דנ"ל ממצוא חפצך כו' כמבואר הכל בדף קי"ג ב' ודעת רבינו או מי שהגיה והוסיף כשיטת התוס' וכדמסיים עלה האי דרשה ממצוא חפצך כו' והנה הביא רבינו הברייתא כצורתה בדעת ת"ק ובגמרא אי' דריב"ק פליג ומתיר. וא"ר יוחנן הלכה כריב"ק ואמר מ"ט דריב"ק משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר. ופשיטא דהכי הלכתא וא"כ למאי הביא רבינו דעת ת"ק בסתמא אלא בא ללמדינו בזה ראי' דעיקר האיסור של מו"מ מדרשה דממצוא חפצך נ"ל ומש"ה שפיר מחמיר ת"ק וס"ל דאפי' הרהור אסור במו"מ וקסבר דהדיוק ודבר דבר לא קאי על ממצוא חפצך. וריב"ק ס"ל דגם זה מותר. אבל לפרש"י דמו"מ בכלל ודבר דבר א"כ מ"ט דת"ק והנ"מ בזה לדינא יבואר לפנינו. והנה הרמב"ם וש"ע משרשי כרש"י כמבואר בה"ש פכ"ד וז"ל ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם לפקוד גנתו או שדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין כו' שהרי זה מהלך לעשות צרכיו כו' הרי דבקור חפציו בהלוך ובמעשה נ"ל ממצוא חפצך. אבל לדבר בהן נ"ל מודבר דבר. וכ"ה בשו"ע רסי' ש"ו וש"ז ע"ש. והא שכ' התו' והר"ן ז"ל דמודבר דבר נ"ל דשיחה יתירה אסור וכדאי' בירו' פ' אלו קשרים וכ"ה בתנחומא. וע"ז הביאו עובדא דרשב"י ואמו כ' ג"כ הרמב"ם שם ה"ד וש"ע סי' ש"ז וס"ל דתרי דרשי נ"ל מודבר דבר שלא יהא דיבורך ש"ש כו' היינו במה שאת רשאי לדבר מכ"מ לא יהא הרבה בשיחה בטילה כשל חול. ודרשי עוד שדיבור אסור לגמרי היינו במו"מ וכ"כ בביאורי הגר"א על ישעי' א' יד' דמדכתיב ודבר דבר נ"ל מכפל מלות תרתי ולא כמש"כ הה"מ דהרמב"ם ס"ל כתו' ורמב"ן ע"ש. מיהו רש"י ז"ל ס"ל דחדא דרשה נ"ל מהאי קרא ולא ס"ל דרשה דהירו' כלל שהרי הירו' הקדים הא דאר"ח בדוחק התירו לשאול שלום בשבת. אר"ח בר בא רשב"י כו' ובש"ס דילן די"ב אי' מימרא זו דר"ח בע"א בדוחק התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ובהא איכא טעמא אחרינא כמבואר בדברי רבינו להלן סי' צ"ג. ומשמע דש"ש בעלמא מותר. ותו דהירו' ג"כ סמך עצמו על דרשה אחרת שבת לה' שבות כה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות מן המאמר. וכן הוא בפסיקתא פ' כ"ג וע' מש"כ קה"ע. עכ"פ לא הביא רש"י ז"ל פי' הירו' כלל: נחזור לדעת רבינו שס"ל כפי' התו' דמו"מ וחשבונות נ"ל ממצוא חפצך והוא גם הוא ז"ל לא הביא כלל הא שלא יהא דיבורך ש"ש כשל חול ש"מ דס"ל דדרשה אחת הוא עם דבור אסור הרהור מותר. ועדיין לא ביאר רבינו עיקר הדרשה מודבר דבר ואיזה דבור אסור. ואי ס"ל כפי' התו' לשיחה יתירא הי' ראוי להביא לשון הברייתא שלא יהא דיבורך ש"ש כשל חול. דמשמעו דדבר המותר לא יהא הרבה כשל חול. אבל רבינו ביאר דעתו ז"ל בסי' י' דמפרש דבור אסור היינו שבות דאמירה לא"י לעשות מלאכה בשבת אפי' לצרכי שבת. ומש"ה ס"ל לרבינו דלמצוה שרי כאשר יבואר בס"ד שם אות ו'. והא דהרהור שרי פירושו כמש"כ המג"א סי' ש"ז ס"ק כ' דרשאי לומר לא"י איני יכול לקרות המכתב כ"ז שאינו פתוח ע"ש. והיינו משום שאין בזה דבור אלא הרהור. ובעסק מו"מ וצרכי חול פליגי ריב"ק ורבנן אי דרשינן גם שם הרהור מותר כמש"כ לעיל. או נימא דגם רבינו ס"ל תרי דרשי חדא לשיחה יתירה והיינו שלא יהא דבורך כו' וחדא לצוות לא"י. וגם דעת רש"י נראה הכי שהרי בע"ז ד' ט"ו א' פי' דלצוות לא"י מודבר דבר נ"ל:

8 הולכין לב"כ ולב"מ לפקח על עסקי רבים בשבת. כן הגי' בכתובות ד' ה' וכן הגי' ברי"ף ובגמרא דשבת אי' לבתי כנסיות לחוד והי' אפשר לומר דב"כ היינו בית הועד לצרכי רבים להתכנס שמה. אבל בה"כ דקדוש מנ"ל דשרי לפקח בו צרכי רבים. מיהו פשוט ההיתר ברמב"ם ה' תפלה פי"א ה"ז דחשבונות של מצוה מותר לחשבן בב"כ וב"מ אלא שלא גלו מקורו: והגר"א או"ח סי' קנ"א כ' דלמד מאכילה ושתיה של מצוה דשרי ואי לדין יש תשובה דלא מצינו דרשאי לאכול סעודת מצוה בבה"כ אלא כשנכנסים לעבור השנה דהכניסה ודאי שרי שהוא מצוה ממש בלא בזיון כלל. וממילא רשאים גם לאכול שם. והרי הוא כאכילת קדשים דבהמ"ק דרשאין לאכול אפי' חולין כדי שיהא אוכלין קדשים על השובע כדאיתא במנחות ד' כ"א שיאכלו עמה חולין כו' והיינו בעזרה ממש כמש"כ התו' יומא ד' מ"ז ב' סד"ה הדר ע"ש. אבל לכנס לכתחילה לאכול סעודת מצוה לא שמענו. מיהו מגי' רבינו לבתי כנסיות ובתי מדרשות למדנו דכל פיקוח צרכי רבים שרי. וממילא סעודת מצוה שרי לכתחילה כמש"כ המג"א שם סק"ה בשם סמ"ק:

9 שנאמר ושמרו ב"י את השבת. אמרה תורה חלל עליו כו' בגמרא וברי"ף ליתא האי שנאמר ושמרו אלא אמרה תורה כו'. והי' אפשר לומר דהא דמחללין עליו אה"ש היינו מאידך קראי דדרשינן ביומא ד' פ"ה והא דסיים אמרה תורה חלל עליו כו' טעמא קא יהיב על הא דאין מחללין על מת דכבודו מרובה מכבוד החי ע"ז מפרש הטעם דשאני חי דע"י חלול שבת זה ישמרו שבתות הרבה. אבל לפי גי' רבינו מבואר דרשב"א ס"ל דרשה דושמרו ב"י. והוא דרשה דר"ש בן מנסיא ביומא שם ואולי יש איזה טה"ד בשם התנא והיינו ר' שמעון דהכא ודהתם מיהו מדהביא רבינו דרשה זו ש"מ דס"ל להלכה. ואע"ג דאנן קיי"ל כרבא דקלסי' לדרשא דשמואל ביומא שם דנ"ל פ"נ מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם מכ"מ נ"מ לענין עובר דאינו בכלל אדם כמבואר בנדה ד' מ"ג א' דמפרש הא דתנן תינוק בן יום א' מטמא בנגעים מדכתיב אדם כי יהיה וגו' אדם כל שהוא ועובר אינו מטמא בנגעים כדתנן בנגעים ריש פ"ז אלו בהרות טהורות כו' בקטן ונולד ומכ"מ מחללין עליו אה"ש מהאי דרשה ושמרו ב"י אה"ש כו'. והיינו שכ' בה"ג בה' יוה"כ דמאכילין לאם ביוה"כ בשביל העובר אי ידעינן דמתעקר ולדה אי מתענת והובא ברא"ש ור"ן פ' יוה"כ וכמש"כ הרמב"ן בס' תה"א שער הסכנה טעם זה חלל עליו שבת א' כו' והוכחתי בס"ד להלן סי' קס"ז אות ט"ז דהכי הוא דעת רבינו. אלא דבספק סכנת העובר אין מחללין אה"ש וכקושית רבא ביומא ע"ז הדרש וכולהו נמי אשכחן ודאי ספק מנלן. והיינו דדייק בה"ג אי ידעינן דמיתעקר ולדה:

10 האי מאן דיתיב בתעניתא כו'. אדסמיך לי' קאי דאסור לאתענויי בשבת תענית הרשות ולבטולי חלמא שרי ועלה קאי דאי יתיב בע"ש מיבעי לן ואין לפרש דבת"ח מיירי דהשתא בשבת עצמו שרי להתענות מכ"ש דמשלימין. וע"כ בתענית הרשות מיירי והיינו שכ' התו' עירובין ד' מ' א' ד"ה שאני דמשמע בשאלתות דמיירי בכל תענית ואפי' של רשות:

11 ובשבת גופא לא קא מיעני ש"ד כצ"ל וכ"ה בדפוס ווינציא ובתנחומא:

12 א"נ אילו דקא אזיל לדבר הלכה או לפירקא. היינו הך ואפשר דרבותא קמ"ל אפי' לפירקא והוא אינו מן המבינים וכמש"כ רש"י ברכות דף ו' ד"ה אגרא דפרקא כו' שהרי הרוב אינם מבינים כו' מיהו העיקר דצ"ל לדבר מצוה וכ"ה להלן בסיום השאילתא ובתנחומא. מיהו בסמוך דקאמר או דילמא חבובי דבר הלכה עדיף וכ"ה להלן אפשר לפרש דמשום פירקא ובי מדרשא נקיט האי לישנא והא דלא נקיט כמו כן חבובי דבר מצוה דקדים בשאלה היינו משום דלענין דחי' מצוה קודמת לתלמוד דכל מצוה דוחה ת"ת ולהלן סי' ז' יבואר עה"נ. ומש"ה נקיט דבר הלכה דאפשר אפי' דבר הלכ' דוחה שבת בזה. ומכש"כ דבר מצוה. ומש"כ רבינו בשאלה או לתפלה נראה דדעתי' למיפשט דגם לתפלה שרי למירהט וכ"ה בש"ע סי' צ' ואע"ג דתפלה קלה מת"ת וכש"כ משאר מצות שמה"ת. והכי משמע בשאילתא דרק חבובי הלכה איכא סברא שדוחה שבת אבל לא תפלה הקלה מכ"מ לק"מ דודאי עד שלא למדנו דרשה דאחרי ה' ילכו וגו' שהובא להלן. והי' השאלה מצד הסברא אי מצוה דכ"ש עדיף או חבובי הלכה בהא ודאי דתפלה אינו דוחה כ"ש. אבל להמסקנא דנ"ל מקרא דשרי ומצוה לרוץ לכל דבר ה' ממילא גם לתפלה מצוה ושרי בשבת. ואין בזה העדר כ"ש כלל כיון דלתפלה קעביד ומהלך אחר ה'. ומש"ה נקיט רבינו בראש השאלתא או לתפלה כדי ללמדינו דלהמסקנא לעולם שרי וע"ע אות כ"ז:

13 בריך שמיה כו'. כך היו נוהגים לפנים בדרשה כמבואר בשבת ד' ל' א' ובפרש"י ד"ה פתח ואמר ודרכו ש"ר בכמה שאלתות לפתוח הכי אפי' שלא מעין השאלה ע"ל סי' קכ"א וסי' קס"ו. ולמדו מנהג זה מהנביא זכרי' ששלחו לשאול על ד' צומות. והאריך בתשובה מענין ושלא מענין עד לבסוף השיב כהאמר ה' צבאות צום הרביעי וגו':

14 ור"פ אמר כסא דהרסנא. בגמ' אי' על הא דאמר ר"ח בר אשי דבר מועט מאי היא אר"פ כסא דהרסנא וכ"ה ברי"ף וכ"ה בפסחים ד' קי"ב תנא ד"א אף על פי שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו מאי נינהו אר"פ כסא דהרסנא. והכי אי' בב"ב שלהי פ' חזקת ומשייר דבר מועט מאי היא אר"פ כסא דהרסנא. ונראה לפרש דעת רבינו וגירסתו כאן. דכסא דהרסנא הוא דבר הנהוג אז לכ"ש והוא דבר מועט שנעשה לכל עני. ומזמן החורבן נהגו שלא לעשותו בחול כדי לקיים בו שיור דבר מועט. ור"ח בר אשי א' אפי' דבר מועט ולכ"ש עשאו כו' משמע אפי' מאכל שאינו מיוחד לכ"ש אלא שהוא עשאו לכ"ש סגי. ור"פ חולק דוקא כסא דהרסנא דניכר דלכ"ש עשאו. ובפסחים מפרש ר"פ מאי דבר מועט דתני בברייתא כסא דהרסנא דוקא וכטעמי'. עוד י"ל שהוסיף ר"פ דוקא דבר בישול ולא נימא דדי במעשה אופה דע"כ יש לו לחם משנה לכ"ש אלא יש לו לעשות דבר מבושל ג"כ וקרוב לומר שהוא כדי לקיים את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. וכ"כ הרמב"ם פ"ל ה"ז דצריך לעשות איזה שלק מיהת והערוך ערך הרסנא פי' כסא דהרסנא דגים קטנים מבושלים בחומץ: וקמח. ואפי' לפרש"י שהוא מטוגן מכ"מ ידוע דבירו' נדרים פ"ה נודר מה"מ אי' דטגון בכלל מבושל. ועי' מש"כ סי' קמ"א אות א' לענין בשר בחלב:

15 אפי' עובד עבודת כוכבים כאנוש. כן עיקר הגי' בגמרא וכ"ה ברי"ף ולא כמו שהגיהו בש"ח כדור אנוש. וע' מש"כ הרמב"ם ה' ע"ז רפ"א ואנוש עצמו מן הטועים הי' והוא עפ"י גי' דילן:

16 ראו כי ה' וגו' כתיכ הכא יומים כו'. במכילתא בשלח פ' ויסע פרק ב' תניא לחם משנה לחם משונה אתה אומר לחם משונה או אינו אלא לחם כפול כשה"א שני העומר לאחד הרי לחם כפול אמור הא מה ת"ל לחם משנה לחם משונה כיצד בכל יום הי' עומר א' והיום שני עומרים בכל יום היה ריחו נודף ובשבת יותר בכל יום הי' מצוי להם כזהב ובשבת יותר ע"כ הברייתא. והיינו בטעם ובמראה שכ' רבינו מיהו שינה רבינו אופן הדרשה ודריש משינוי לשון הכתוב דלא כתיב לחם יומים ולא מכפל לשון והיינו משום דבפ"ה שם תני ר' יהושע או' לחם משנה כפול ומפרש הכתוב הייט שני העומר לאחד. ובפ"ו תני' עוד עה"פ לחם יומים זהו שהי' ר' יהושע אומר לחם כפול שני העומר לא'. פי' מזה הפסוק הוכיח ר"י דלא כתנא דמכילתא מדלא פי' משה לישראל אלא כפלות ולא לחם משונה ש"מ דלחם משנה כפול ומפרש רבינו דמכ"מ הדרש אמת שהרי רי"א תבל א' יש ושבת שמה כו' וריחו נודף כו' כדאי' להלן אלא ר' יהושע מודה לעיקר זה הדרש ומשנוי לשון. והא שלא פי' משה לישראל זה השינוי שהי' ביום הששי. י"ל דכמו כן צריך להבין באמת כפל לשון לחם משנה שני העומר לאחד. ונראה דבא להורות שירד בע"ש בעירוב על שני ימים ולא פרודות כדאי' בה"ג ריש ה' עירובין ומבואר להלן סי' מ"ח אות א' בס"ד וכדי ללמדינו שיש לשייר גם מעומר של ע"ש לשבת וכאשר יבואר באות הסמוך וזהו מכ"ש. וכ"ז נכלל במאמר משה רבינו לחם יומים ולא כתיב על שני ימים אלא שירד בעירוב ומש"ה כתיב לחם משנה ולא לחם יומים ללמד שהי' משונה כמש"כ רבינו. אבל השנוי הזה לא הי' אלא למי ששמר כ"ש כהלכתו היינו ששייר מע"ש לשבת. וכהא שהביא רבינו להלן בשם ר"י בן חנניא תבל אחד יש לנו ושבת שמו כו' וכל מי שמשמר את השבת מועיל לו כו'. ובשביל שלא הי' שנוי זה לכלל ישראל מש"ה לא פירש שהרי לא הזהיר ודבר אז אלא בשביל קטני אמנה שיצאו ללקוט ולא מצאו:

17 שכרה כפולה שנאמר לחם יומים. בשוחר טוב תהלים צ"ב אי' שכרה כפול שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. ואינו מובן דזהו מצוה ולא שכר. ואולי צ"ל שמה כפול והיינו דקרי לה שבת וקדוש ה'. וכבר עמדו ע"ז בשבת ד' קי"ט א' א"ל ר"ג לרב המנונא מ"ד ולקדוש ה' מכובד א"ל זה יוה"כ והובא להלן בזה הסימן ורד"ל כ' דהמדרש סמך על סיפי' דקרא אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו' והאכלתיך וגו' אבל המדרש מפרש על ש"ק כמו כל הפרשה. מיהו גי' רבינו מתפרש יפה דמדייק מדכתב לחם יומים. ואע"ג דזה הברכה לא הי' בכפלים אלא יום א' של ערב שבת מכ"מ ע"כ היו צריכים לשבת יותר מע"ש דסעודת שבת יותר מע"ש כדתנן בעירובין ד' פ"ב ב' מזונו לחול ולא לשבת. ואפי' ר"י דאמר לשבת ולא לחול. וס"ל דסעודת שבת פחותה משל חול היינו או כפי' רש"י משום דסועד ג' סעודות או כפי' הירושלמי ורבינו פ' בשלח סי' מ"ח משום דיותר לחם אדם אוכל בחול מבשבת היינו משום דאוכל בשבת כמה מטעמים ומגדנות. אבל במדבר הכל עשו ממן. וא"כ לכ"ע צריכין היו בשבת יותר מע"ש. וכבר אמרו בביצה ד' ט"ז א' דנשמה יתירה יש בשבת ופרש"י רוחב לב כו' ויאכל וישתה כו' אלא ע"כ היו מניחין מן העומר של ע"ש לש"ק. והי' הברכה שלא הי' נרקב כמו בכל יום. ומש"ה לא ניתן לכתחילה יותר משני עומרים כדי שישאר על שבת יותר מעומר כדי ללמדינו שיש למעט מסעודת ע"ש וכדאי' בש"ע סי' רמ"ט ס"ב אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה. וע' עוד ס"ג מצוה להתענות כו' ואף דהמ"א חלק ע"ז. מכ"מ מודה דעכ"פ מצוה שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. וכ"ז יש לומר דנרמז בלשון הפסוק על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. ולכאורה ע"כ נתן לכם מיבעי שכבר עברה הנתינה אלא כל היום הוא נותן לחם יומים במה שלא נרקב ומשתייר הכל על ש"ק וכל דבר הנמשך נאמר בל' הוה אע"ג שכבר עבר. והיינו ברכה כפולה שמלבד שפרנסת שבת באה מע"ש. עוד הוא מתברך כמש"כ. ויש עוד סמך לזה מדאי' בברכות ד' ל"ט ב' חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת מ"ט לחם משנה כתיב הרי דלחם משנה תרווייהו על שבת עצמו כתיב. והיינו כמש"כ שנשתייר אותו העומר של ע"ש ג"כ על שבת ונעשה ל"מ בשבת ומעין זה קדמני הגאון בעל מעשה ה' חלק ד' פ"ב. ועי' מש"כ בסי' מ"ח אות א' בס"ד:

18 השבת לא ניתנה אלא דוגמא לעוה"ב. כדאי' ברכות ד' נ"ז ב' שבת א' מששים לעוה"ב ובר"ה ד' ל"א א' בשביעי אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת. וניתן לישראל שבת שידעו מתן שכרם לעולם הבא תכלית שכר המצות:

19 מה שבת לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה ולקלס להקב"ה. הוא לשון ירושלמי שבת פ' ט"ו לא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לאכילה ושתיה כו' והקילוס בא ממילא ברכה לפניו ולאחריו:

20 אף לעוה"ב כו' הכוונה דכמו שאוכל ושותה ומתענג בשבת בלי שום טרחה והכנה שהרי כבר מוכן מבע"י כן יהי' תשלום שכר לעוה"ב שיהי' נזונין מזיו השכינה בלא שום טורח מצות ות"ת שכבר טרחו והכינו בעוה"ז ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כדאי' זה המשל במדרש קהלת עה"פ הכסיל חובק את ידיו כו' על הנמשל דשכר עוה"ב וקרי לה רבינו לאכול ולשתות כלשון המשל. וכבר כתיב בנדב ואביהוא ויאכלו וישתו ודרשו שזנו עיניהם מזיו השכינה. וכן מפרש רבינו קרא דיואל ואכלתם אכול ושבוע פי' כל א' יהא ניזון ונהנה מזיו השכינה כפי כחו עד שלא יהא משתוקק להשיג יותר לא כמו בעוה"ז דהנפש לא תמלא ואין נפש של אדם שבע מתורה ומצות. והיינו שמסיים עוד רבינו ואף הקב"ה הזהיר את ישראל וא"ל כל מי שהוא מחלל אה"ש כבודי הוא מחלל. פי' דמש"ה הקפידה תורה על ח"ש בסקילה כמו על חילול ה' דהמגדף בסקילה והמחלל שבת בפרהסיא ה"ה כעובד עבודת גלולים. והיינו משום דשבת סימן ודוגמא לעונג כבוד ה' לעוה"ב ונמצא דמי שמחלל שבת דומה למחלל כבוד ה' ואינו רוצה להתענג על ה' לעולם הבא:

21 בעה"ב שעירב כו'. בב"ר פי"א ובתנחומא דכי תשא ובפסיקתא רבתי בכולהו הגירסא דבעה"ב שרי בלא עירוב כיון שהוא יחיד בחצירו. וכן הקב"ה יחיד בעולמו ית'. ומש"ה כ' הה"ג רד"ל בגליון שיש להגיה הכא. ולי אפשר לקיים דמשום דכתיב והארץ נתן לב"א. והרי זה דומה לבעה"ב שהשכיר דירות החצר לכמה בעלי דיורין. והרי בעי עירוב אפי' לבעה"ב מיהו אם יש לו תפיסת היד בהם ה"ז כמו עירוב וכדתנן פ' כיצד משתתפין רי"א אם יש לו תפיסת יד בהן א"צ לערב והתפיסת יד מיקרי עירוב והקב"ה יש לו תפה"י בכל העולם. והשגחתו ומשרתו פרוסה עליה. ובזה נתווכחו ר"ע וטורנוסרופוס שהכחיש השגחתו של הקב"ה ועפ"י זה יש להבין נוסחת רבינו להלן דשאלו לר"ע שמא נתגיי' אבי ולכך פסק עשן מקברו בשבת ובמדרשים ליתא כ"ז אלא ששאל לאביו מן דמיתת אתעבדת יהודי כו'. אבל שאלה זו לר"ע מה היא עכ"פ ידע מה יום מיומים. אבל למש"כ הוא מעין התשובה שהשיב ר"ע דהקב"ה משגיח על כל באי עולם ויש לו תפיסת יד בהם. וע"ז הי' הראי' גדולה שגם באביו נוהג דין שבת בדינו. וע"ז שאל שמא נעשה יהודי וידוע דהקב"ה נקרא אלהי ישראל ומנהיגם בהשגחתו ית"ש ומלך אשור קרא משפט אלהי הארץ כסבור שהוא משגיח ומנהיג א"י וידוע בדברי הרמב"ן שהאריך בפי' החומש בזה אבל לא כל העולם וא"כ בטל תשובתו עד שהשיב לו אביו שבע"כ יש לו דין שבת:

22 ולכך ישראל מזכירין בסדר מ"ש כו'. אין לזה הבנה מה מזכירין. וגם אין טעם של ויהי נועם שייך להחזרת המתים. אלא כדי שיתברכו מעשה ידינו בששת ימי המעשה. איברא בזוהר פ' מקץ דף קצ"ז ב' מבואר דויהי נועם שייך להחזרת נשמות דאז במ"ש עת רצון להתפלל ע"ז כמש"כ בה"ג שלהי ה' ציצית ומיבעי לי' לאינש לאוגדי בברוך ה' המבורך לעולם ועד באפוקי שבתא דתינציל מהזיקא בההיא שבתא כו'. ונראה דל"ד ברוך ה' המבורך לע"ו אלא כולא צלותא דצבורא קרי הכי ע"ש התחלה או משום דבברוך ה' המבורך לע"ו. נכלל ברכה בהשפעה דלמעלה. ויש לכוין ביותר באפוקי שבתא כדי להוריד שפע יתירה. עכ"פ סדר ויהי נועם משום ברכה נוהגין בו. אלא הארכת ואתה קדוש ונועם הנגון בויהי נועם שהיו נוהגין לפנים הוא כדי להאריך לרשעים מלחזור לגיהנם כמש"כ הטור סי' רצ"ה ואבודרהם בשם רב עמרם גאון ז"ל להכי נראה דכצ"ל ולכך ישראל מאריכין בסדר מ"ש כו' והענין שכ"ז שישראל מאריכין בסדר התפלה על הפרנסה הוא שעת רצון ורחמים שהרי אז באפוקי שבתא עת רצון לתפלה זו כמש"כ. ולהכי אין רשות לעורר דינים על הרשעים בגיהנם. ומש"ה מאריכין עוד הרבה כדי שיומשך שעת רחמים ולא יחול הדין הקשה על הרשעים בגיהנם. ועיקר הדבר מש"כ בה"ג והגאונים ז"ל דבמ"ש עת רצון להתפלל על הפרנסה הוא עפ"י הירושלמי פ' אין עומדין שהובא בטור סי' רצ"ט ובאבודרהם שצ"ל החל עלינו את ששת ימי המעשה וע"ש. ומה שאין חוזרים לגיהנם עד אחר הסדר סמך בפסיקת' פ' כ"ג ובתנחומא שלהי פ' תשא על דכתיב צלמות ולא סדרים צא למות שכבר שלמו סדרים:

23 ובמוצאי י"ט שחל להיות בשבת. לאפוקי אמצע יו"ט שחל להיות בשבת שכבר שלמו סדרים כמו בחוה"מ ואע"ג שיהי' ימי המעשה אחר שיכלו ימי החג באמצע השבוע. מכ"מ אין אומרים ויהי נועם משום שלא יהיה ששת ימי המעשה והוסיפו ע"ז עוד הגאונים ז"ל דאפי' בשבת שחל יו"ט להיות בשבוע שאחריה א"א ויהי נועם כמש"כ הטור סי' רצ"ה בשם ר"ע גאון ז"ל ואבודרהם בשם תשובת הגאונים ובליקוטי פרדס לרש"י ז"ל ענין מו"ש נתן טעם לדבר ע"ש וזהו הוספה על דברי רבינו. וממילא א"א ואתה קדוש כמש"כ דעיקר התפלה הוא כדי לברך את הפרנסה. והארכה משום נשמת המתים. אבל כיון שבטל עיקר הטעם בטל התפלה ג"כ. וע"ע באבודרהם טעם הדבר. ומכ"מ המנהג הוא עפ"י הגאונים ראשונים ז"ל. וסיים רבינו מכאן רמז לויהי נועם במו"ש. פי' מדאי' במדרש שכבר השלימו ישראל את סדריהן ש"מ שיש סדר לבד התפלה הקבועה בכל לילה והיינו ויהי נועם. וקרוב לומר שדברים אלו הגה"ה מאיזה תלמיד או רב שהמה מן הצד. שמדברי רבינו אלו רמז למנהג שאין לו מקור בתלמוד אלא שדברי רבינו קבלה כמפי התלמוד ואף כי במנהגי ישראל ואח"כ נדפס בגוף הספר בטעות:

24 אר"ש בן פזי כו'. עיקר מימרא זו בתנחומא פ' תשא. א"ר יהושע בר' נחמיה א"ל הקב"ה לישראל כו' ומצינו ראש המימרא בזוהר פ' יתרו דמאן דנטיר שבתא כמאן דנטיר כל אורייתא כולא ולמד מדכתיב שמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע דשומר שבת דומה לשומר ידו מכל רע. וסוף מימרא זו אי' בגמ' והובא להלן בל"א קצת אלמלא שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין כו'. ומה שדרשו השבת נתנה ע"י משה דכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת. צריך ביאור היאך נתנה ע"י משה הא לא פעל ועשה משה בזה מאומה. ואפשר משום שאמרו בתענית ד' ט' א' ג' פרנסים טובים עמדו לישראל כו' מן בזכות משה נמצא דהשבת שניתן במעשה ע"י המן היה בזכות משה:

25 ועוד כך היה מנהגו כו'. יש להבין שייכות שני עובדי דהלל זל"ז שאין להם התקרבות במקום ולא במעשה. דעובדא שני' אי' בויקרא רבה פ' ל"ד בזה"ל גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהי' נפטר מתלמידיו הי' מהלך והולך עמם. א"ל תלמידיו רבי להיכן אתה הולך א"ל לעשות מצוה א"ל מה מצוה זו א"ל לרחוץ בבית המרחץ א"ל וכי זו מצוה היא א"ל הן מה אם אקונין של מלכים שמעמידין אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסאות מי שמתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והם מעלין לו מזונות. ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות אני שנבראתי בצלם ובדמות על אחת כמה וכמה ובשעה שהיה נפטר לאכול אמר לתלמידיו שהוא הולך לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא א"ל בכל יום אית לך אכסניא א"ל והדין נפשה עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא ולפני רבינו היה ספור זה בנ"א קצת שלא בכל יום שוטפין איקונין של מלך אלא ביום מועד וה"נ לא היה הלל רוחץ אלא בע"ש עכ"פ אין לו שייכות עם אותו מדה שהיה אומר ברוך ה' יום יום ולא שייך לומר ע"ז ועוד כך הי' כו'. אבל תחלה יש להבין הפרש שבין שמאי והלל במאי תלי'. והנה רש"י ז"ל פי' בנימוקי תורה זכור את יום השבת תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. והוא עפ"י המכילתא ר"א בן חנניא בן חזקיה בן גוריון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרהו מא' בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת. וכ' עלה הרמב"ן ז"ל דזהו דעת שמאי שהיה אומר מחד בשבא לשבתך אבל הלל מדה אחרת היה בו. ולא ס"ל הכי וקשה אם כן פליגי שמאי והלל בדין ובמס' שבת ד' ט"ו א' איתא בג' מקומות נחלקו שמאי והלל ותו לא. ועוד קשה דבפסיקתא פרשה כ"ג א' א"ר שמאי זוכרהו עד שלא יבא שומרהו משיבא הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב התקינו לשבת כלי חדש התקינו לשבת שמאי הזקן היה לוקח עצים בא' בשבת לשבת הלל הזקן היה בו מדה אחרת יתירה והי' אומר כל מעשיך יהיו לש"ש. אמר ר"א אם נזדמן לך חפץ טוב אפי' בא' בשבת התקינהו לשבת. א"ר תנחומא אכלין הוינן בארבעתא ועל לקומן כותבן ואמרו יתפרשון לשבתא. הרי דכמה אמוראי עבדין כשמאי אלמא דינא הכי. וכן השיג הט"ז ססי' רמ"ב ממעשה דקצב דפ' כ"כ. וגם זה תימא דעל מדתו של הלל באותו דבר אומר שכל מעשיו יהיה לש"ש. ומה יש שייכות לאותו מחלוקת. אלא נראה דכ"ע ס"ל דרשה זו דחל מצות עונג שבת בכל השבוע אלא דאעפ"כ אם עוסק במצוה אחרת פטור ממצוה זו כמש"כ הרי"ף פ"א דשבת לענין הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים לפני השבת משום בטול עונג שבת ומכ"מ אי לדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולהכי שמאי הזקן היה צדיק אוכל לשובע נפשו. ואין בזה מצוה אלא להשביע נפשו מש"ה חל עליו מצות ע"ש. אבל הלל מדה אחרת וגדולה היה לו שהיה גומל נפשו איש חסד. פי' שגמל נפשו מכל הנאה. אלא שהיה אוכל לקיים נשמתו כמכניס אורח וזהו איש חסד שמתחסד עם קונו לכוין הכל לש"ש כלשון הפסיקתא. ומש"ה נפטר מעונג שבת. והיינו ברוך ה' יום יום שבכל יום יש מצוה בברכתו. והיינו שהביא רבינו הנך תרי עובדי דשייכי להדדי דכמו שהי' כל מעשיו אך לש"ש וכשרחץ עצמו בע"ש לא היה בזה הנאת עצמו כלל. אלא כדי לרחוץ איקונין של מלך. ולא כמו אחר שרוחץ להנאתו ומכוין לעשות הנאה זו בע"ש כדי שיהי' בזה כבוד שבת. וא"כ רחיצה זו מיהא להנאת עצמו ולא שייך לומר שהולך לעשות מצוה. אבל הלל ידע בנפשו כי רק למצוה מכוין. וכן גם אכילתו בכל יום רק כדי לקיים אכסניא זו. ומש"ה מיקרי עוסק במצוה ממש ופטור ממצות עונג שבת. והנה הרי"ף פ"א דשבת שם כתב הטעם משום דתניא העוסק במצוה כו' והוסיף שם ותנן נמי שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה כו' מכ"ז משמע דבעינן מצוה ממש דפוטר ממצוה אחרת. ובהגהת רמ"א סי' רמ"ח כתב דאפי' הולך לסחורה מיקרי לענין זה דבר מצוה והיינו עפ"י סוגי' דמ"ק ד' י"ד ע"ש. ולכאורה תמוה הא אין בכח מצוה זו לפטור מן המצוה כמבואר במרדכי פ"א דשבת סי' רנ"ח והגהות מהר"ם שם. ויותר קשה דהרמ"א כתב הכי על הא דהליכת שיירא שיהא נצרך לחלל שבת מחמת סכנה והרי אפי' לדבר מצוה ממש אסור שהרי אפי' מילה בזמנה הסכימו הפוסקים שאם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך אח"כ לחלל שבת וע' להלן סי' מ' אות ט' שדקדקתי דעת רבינו ג"כ הכי שלא כהרמב"ן ז"ל וכמש"כ דהליכה לסחורה יש לאסור. אלא ע"כ טעמי' דהרמ"א משום שעדיין לא הגיע הזמן שיחול עלינו מצות עונג שבת ושנזהר שלא לבא לידי חילול. ולפני זמן החיוב אפשר לדחות מטעם כ"ש כמש"כ הרמב"ם ה' קרבן פסח פרק ו' ה"ו והלא איסור הזיה שבות והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן כו' ע"ש. וכבר מוזכר סברא זו בסוכה ד' כ"ה א' וע"ש בתוס' ד"ה משום. זהו דעת רמ"א. אבל כ"ז אי נימא כהרמב"ן שלא חל המצוה של ערב שבת אלא בשבת או בערב שבת כדכתיב והכינו וגו' את אשר תאפו וגו'. אבל לפני ע"ש אין מצוה אלא שאסור מדרבנן שיבא אח"כ לביטול עונג שבת. מש"ה לדבר מצוה קלה אפשר דשרי. אבל אי נימא דעפ"י דין חל עלינו עונג שבת ביום א' ג"כ. אם כן מכש"כ דאסור מה"ת לגרום שיבוא לביטול מצות עונג ומכש"כ לחילול שבת. אלא א"כ עוסק במצוה גמורה דפטור מן המצוה. אם לא שנימא דאפי' ב"ש מודה דדרשה זו אסמכתא היא ועיקרה לקידוש היום מה"ת. ומש"ה יש לדחותה לכל עסק מצוה קלה. או משום דאפי' לפרש"י אינו אלא הכנה ולא גוף המצוה. וע' מש"כ סי' קס"ח אות ג' שמוכרח לומר כן לפרש"י:

26 ומתעטף בסדין המצוייץ. בגמרא וברי"ף אי' ומתעטף ויושב בסדינין כו'. ופי' הרמב"ם בהלכות שבת פרק ל' ה"ב ויושב בכובד ראש ומייחל להקבלת פני השבת כמי שהוא יוצא לקראת המלך. אבל לפי נוסחת רבינו פירושו והיה מתעטף כמי שלובש בגדים נאים וכסות נקיה לכ"ש ומהלך בהם:

27 אמר רב ואיתימא ריב"ל אפי' יחיד כו'. וכן הוא ברי"ף. ובגמ' אי' אמר רבא ואיתימא ריב"ל ונראה שהוא טה"ד דלא בזמן א' היו שיסתפקו התלמידים ממי יצא הדבר:

28 ואמר רבי אלעזר מנין שהדבור כמעשה כו' כן נכון. ובגמרא איתא אמר רבי אלעזר כו' ואם כן הוא מימרא בפני עצמו וגי' רבינו נראה יותר והסבר למימרא הקדומה היא. שהרי הקדוש ברוך הוא גם כן לא בעמל ולא ביגיעה בראו אלא בדיבור ואינו רחוק שבדיבור יהא מעלה עליו:

29 וכתיב התם כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. דריש לשמצה היינו שמץ עבודת כוכבים. דאהרן לא הכריז אלא חג לה' מחר. ולא היה בעגל אלא שמץ עבודת כוכבים. אלא שאח"כ נתקלקל ונפרעו בעצמ' שהגיעו לעבודת כוכבי' ממש בזביחה והשתחוי' וזהו פי' הכתוב כי פרוע הוא בעבודת כוכבים ממש. כי פרעה אהרן לשמצה דאהרן גרם לו בשמץ עבודת כוכבים שעשה ביניהם. וכן ביהא שמיה רבא ודאי מי שיש בידו עבודת כוכבי' ממש אין לו תקנה בכך. ולמי הוא אומר יהא שמיה רבא וכו' אחר שכופר בעיקר ח"ו אלא מי שיש בידו שמץ עבודת כוכבים וזהו בפרוע פרעות בישראל. דאחרים גרמו להיות פרעות וכעובדא דאהרן ובגמ' אי' וכתיב התם כי פרוע הוא ואסיפא דקרא קא סמיך וחסר תיבת וגו':

30 היכא דקא מצלי ושמע יהא שמי' כו'. ז"ל בה"ג ה' ברכות פ"ג איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמי' רבא כו'. כי אתא רב דימי אמר רב יהודה ור"ש ותלמידי דר' יוחנן אמרו לכל אין מפסיק חוץ מיהא שמיה הגדול מבורך שאפי' עוסק במעשה מרכבה פוסק. והני מילי דשתיק ולא עני בהדייהו דאמר מר שמע ולא ענה יצא. וכדאמרי ויתברך הדר לצלותי' וכן נהיגין רבנן דכד עסיקין בש"ע לא עני קדיש מ"ד אפועלין דכל חד וחד עסיק במלאכתו ולאחר ש"ע עני עכ"ל. וברור דלא גריס בגמרא דברכות ד' כ"א ב' ולית הלכתא כותי' על מימרא דא דמפסיקין ליהא שמיה רבא. אלא הלכה כר' יוחנן וכולהו אמוראי אלא דמחי לה אמוחא דפי' מפסיקין היינו בשתיקה ולא בדיבור. מכלל דלקדושה ושארי דברים אין מפסיקין כלל. וזהו דעת רבינו שכ' היכא דקא מצלי ושמע יהא שמיה הגדול כו' דוקא יהא שמיה רבא שמע לי' ולא קדושה וברכו. והרי"ף כתב בברכו' שם ומסקנא דלא פסיק. מבואר דהכי גריס בגמ' ולית הלכתא כותי'. והוא עפ"י רב יהודאי גאון ז"ל דכמה הילכתא שבש"ס איהו קבע להו ע' ברכות ד' ל"ו ב' בתו' ד"ה לשון ה"ג כו'. ומכ"מ כתב רש"י בסוכה ד' ל"ח דרב יהודאי גאון בעל ה"ג כתב דמפסיק בשמיעה לקדיש וקדושה והתו' ברכות שם ד' כ"א שקלי וטרי בהא ע"ש. אבל ה"ג שלפנינו שהוא מרבן שמעון קיירא ז"ל כמש"כ הרמב"ן בהקדמת סה"מ ובחי' שבת ד' קי"ז ובחי' ריטב"א קידושין ד' נ"א. ובעל העיטור אות ש' שלישית הביא בשם ה"ג של קיירא והוא ר"ש קיירא וכדבריו נמצא לפנינו בה"ג בה' גטין עכ"פ ידוע דשני הלכות גדולות יש. וע' תו' פסחים ד' ל ד"ה אמר רבא שהביאו דעת בה"ג ודעת ר"י גאון ז"ל והסמ"ג ה' שבת במלאכת הדש כו' ראיתי בה"ג קדמוניו' של רי"ג כו' הרי דשני ה"ג היה לפניו וה"ג של ר"י גאון ז"ל הי' קדמוניות. וכן באמת הביא בה"ג שלפנינו דעת ר"י גאון ז"ל בכ"מ כמו בה' נחלות בענין רחב הזונה ובה' עדות ועוד הרבה. ומכ"ז נראה דלא כמו שהעיר בהקדמת הספר של תשובות גאוני קדמאי בד"ה רבינו האי גאון ע"ש ועפ"ז יתיישב בכ"מ עוד לפנינו במשך חיבור זה בס"ד ע' בסי' ע"ח אות ב' ובסי' מ"ד אות ב' וכ"מ. נחזור לענין דר' יהודאי גאון ז"ל ס"ל דקדיש וקדושה שוין בדבר. ולכולם מפסיקין בשמיעה. וע"ז הקשו התו' ברכות מסוגיא דשם. אבל רבינו וה"ג שלפנינו ס"ל דרק לקדיש מפסיקין בשמיעה. וא"כ לק"מ קושיות התו' שם ודברי ה"ג עדיין צריכין באור ואכ"מ. וראוי להגיה בדברי רבינו כיון דשמע לי' כמאן דעני דמי ופשוט. וכן הגיה רד"ל ז"ל והוסיף דסמך רבינו ענין זה לכאן. אולי י"ל דסמיך על סיפי' דקרא בפרוע וגו' שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' וגו' פי' שאני עוסק בשירה ותפלה סגי בשמיעה והאזנה עכ"ל:

31 א"ר חמא בר לקיש כו'. בתנחומא פ' צו אי' מימרא זו. א"ר יהודא כל מי שהוא עונה כו'. והנראה דצ"ל ר' יהודא בן לקיש. והוא תנא דברייתא בתוספתא סנהדרין פרק א' והובא בגמרא שם ד' ז' ב' וריש לקיש אמר שנים שבאו לדין כו' וטה"ד הוא וצ"ל ר' יהודא בן לקיש וכן הוא ברי"ף שם ובדברי רבינו להלן סי' נ"ח וכבר נתקן בש"ס חדשים ובכ"מ יש טעות זה:

32 לדבר מצוה או לפירקא. בגמרא אי' לדבר הלכה וברי"ף אי' לדבר מצוה וע' מש"כ לעיל אות י' דדבר מצוה מה"ת עדיף לדחות מדבר הלכה ומצות תפלה ועוד כמה מצות קלות מדבר הלכה. וכונת הרי"ף דלכל דבר מצוה. מצוה לרוץ. דבאמת נכלל בפסוק אחרי ה' ילכו כאריה ישאג מדותיו של הקב"ה כמו בקור חולים וכדומה כמבואר להלן סי' ג'. וע' מ"ש שם אות ב'. וא"כ למדנו ג"כ דלכל מצוה קלה מצוה לרוץ. ורבינו מפרש תרווייהו לדבר מצוה או לדבר הלכה. וממילא פי' דבר מצוה אפי' תפלה כמש"כ בלשון השאילתא וכמש"כ באות הנ"ל. לכן הביא בסמוך מימרא זו לדבר מצוה לחוד:

33 *דאילו מאן דאית ליה דינא כו'. רבינו הי' בבבל מקום אשר לא הי' מחקי המלוכה להביא כל משפט לפני שופטיהם. אבל במדינת אשר עין הממשלה תופיע על המשפטים. כבר ידוע מאמרם ז"ל דינא דמלכותא דינא. ומבואר בספרי ראשונים פי' זה הפסק א"נ והבאור ג"כ בא לבאר דברי רבינו לפי מה שהם במקומו ובזמנו. וע"ז הולך סובב כל השאילתא עד תומו: